פנינה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח'

החלטה

בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין.

מעשה שהיה כך היה; ביום 15/04/01 פתחה התובעת חשבון אצל הנתבע 1 (להלן – "הבנק"). מאחר והתובעת היתה אז בת 17 בלבד הוגדר החשבון כחשבון "עו"ש צעיר". בחשבון ניתנה מסגרת אשראי בסכום של 2,000 ₪. לימים בוצעו פעולות רבות בחשבון ונוצרה בו יתרת חובה בסכום של עשרות אלפי שקלים. הבנק תבע את התובעת וזו הגישה בקשת רשות להגן בגדרה היא טענה כי הפעולות בחשבון לא בוצעו על ידה ולא על דעתה. התובעת נחקרה על תצהירה ולאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים. התובעת צירפה לסיכומיה תצהיר מאת אביה בו הוא מודה כי הוא זה שביצע את הפעולות בחשבון ללא ידיעת התובעת. כב' הרשם פוני דחה את ניסיונה של התובעת להגיש את התצהיר יחד עם הסיכומים, ובהמשך לכך קבע כי דין בקשת הרשות להגן להידחות. על החלטת הרשם לא הגישה התובעת ערעור. בהמשך לכך ניתן פסק דין לטובת הבנק. הבנק פתח תיק הוצאה לפועל אשר החוב בו מגיע לסכום של 144,410 ₪. חלפו שלוש שנים מאז דחה הרשם את בקשת הרשות להגן והתובעת הגישה את התביעה שלפניי. התובעת טוענת כי כל הפעולות שעשה אביה בחשבון נעשו שלא על דעתה מחד, ובידיעת הבנק וסגן מנהל הסניף (הנתבע 2), מאידך. כיוון שכך, התובעת טוענת כי על הנתבעים לשאת במלוא החוב בתיק ההוצאה לפועל בצירוף פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 50,000 ₪. התובעת משתיתה את תביעתה על דיני הבנקאות, החוזים, הנזיקין ועשיית עושר ולא במשפט.

הנתבעים טוענים כי החלטת כב' הרשם פוני ופסק הדין שבא בעקבותיה יוצרים מעשה בית דין כנגד התובעת, משום שבתביעתה הנוכחית היא טוענת אותן טענות שנשמעו מפיה בהליך הקודם ונדחו.

התובעת טוענת כי ההליך הקודם איננו יכול ליצור מעשה בית דין, הן משום שדחיית בקשת רשות להגן איננה יוצרת מעשה בית דין, הן משום שהנתבעים הטעו את בית המשפט בהליך הקודם.

ברע"א 6498/05 צבעוני נ' בנק הפועלים (פורסם באתר נבו), נדון מקרה שבו בנק תבע לקוחה בגין יתרת חובה וניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה. לימים הגישה הלקוחה תביעת נזיקין נגד הבנק בגדרה היא עתרה להשבת הכספים בהם היא חויבה בהליך הראשון. בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי דחו את התביעה, כל ערכאה מנימוקיה, ובית המשפט העליון מפי כב' השופטת ארבל פסק כי:

"משניתן פסק דין בהליך הראשון הרי שקיים מעשה בית דין בין בעלי הדין אף אם פסק הדין ניתן ללא בירור לגופו של ענין בהעדר הגנה... קיים בין הצדדים השתק עילה, אפילו היתה המבקשת נתבעת בהליך הראשון ולא תובעת, שכן מדובר באותו עניין... לדעתי קיים כאן גם השתק פלוגתא, שכן כאמור, נסיבות החתימה על ההלוואות הועמדו בלב המחלוקת העובדתית שהוכרעה בתוצאה הסופית של פסק הדין שניתן בהליך הראשון, בהעדר הגנה".

מקרה דומה נדון בהרכב של שלושה שופטים ברע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' רלה ויינשטיין (פורסם באתר נבו), בו נפסק מפי כב' השופטת נאור כי:

"... גם אני סבורה כי פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו".

כב' השופטת נאור מבהירה בפסק דינה כי לשיטתה פסק הדין הראשון יוצר השתק פלוגתא נגד התובע בהליך השני, ולחילופין מכוח כללי המניעות חסום אותו תובע מלטעון טענות שיכול היה לטעון בהליך הקודם אילו היה מנצל את זכותו להתגונן. כב' השופטים רובינשטיין ומלצר הצטרפו לדעתה של כב' השופטת נאור תוך שהם בוחרים להסתמך על דוקטרינת המניעות דווקא.

ההלכות האמורות מובילות למסקנה שדין טענת הנתבעים להתקבל. לב ליבה של ההתדיינות הקודמת היה טענת התובעת לפיה אדם אחר עשה בחשבונה כבתוך שלו. בסיכומיה בהליך הקודם הבהירה התובעת כי אותו אדם אחר הוא אביה, אשר לגביו נטענות אותן טענות בהליך הנוכחי. כב' הרשם פוני התייחס בהחלטתו לטענות התובעת וקבע כי התובעת לא נקטה בצעד כלשהו כדי להפסיק את פעילותו של אביה בחשבונה. כיוון שכך, פסק כב' הרשם פוני כי התובעת:

"מנועה מלהתכחש לחוב כאשר לא מחתה ולא פעלה באופן סביר ובזמן סביר, ובכך יצרה מצג בפני המשיב (הבנק – א.ר.) כי אין כל בעיה עם החשבון והפעולות שנעשו בו... המבקשת כאשר לא עצרה את חשבונה בהזדמנות הראשונה משנודע לה על מעשיו של אביה אינה יכולה לרחוץ כפיה היום ולהטיל את האחריות והחובה לסילוק החוב כלפי צד ג'."

הכרעה זו יוצרת פלוגתא פסוקה כנגד התובעת ומונעת ממנה את האפשרות לפתוח נושא זה שנית. לענין זה אין נפקא מינא לעובדה שבהליך הקודם היתה התובעת במעמד של נתבעת, כפי שהובהר בהלכת רלה ויינשטיין.

התובעת טוענת שיש להבחין בין המקרה שנדון בפרשת רלה ויינשטיין לבין המקרה דנא משום ששם דובר בסיטואציה שבה הגב' ויינשטיין לא התייצבה לדיון בבקשת הרשות להגן שהגישה. טענה זו אינה משכנעת. הרציונאל שעומד ביסוד הלכת רלה ויינשטיין דווקא חזק יותר במקרה דנא שבו דן הרשם בטענות ההגנה של התובעת ודחה אותן לגופן. התובעת מוסיפה וטוענת כי הלכת רלה ויינשטיין איננה חלה רטרואקטיבית. טענה זו אינה במקומה מפני שהכלל הינו שלהלכות בית המשפט העליון דווקא יש תחולה רטרואקטיבית (ראו – רע"א 8925/04 סולל בונה נ' עזבון אלחמיד (פורסם באתר נבו).

התובעת טוענת כי במקרה דנא הכשיל הבנק את בית המשפט בכך שלא הציג בהליך הקודם מסמכים שיכלו ללמד על כך שבחשבון התובעת הופקדו כטענתה 10,000 ₪. ענין זה אכן נזכר בהחלטת כב' הרשם פוני, אולם ברור מקריאת ההחלטה שלא היה לו חלק חיוני ומרכזי בהכרעתו לדחות את בקשת הרשות להגן. כמו כן, טענת התובעת לפיה הבנק הסתיר עובדה זו בהליך הקודם אינה מתיישבת עם קביעתו של כב' הרשם פוני לפיה התובעת צירפה לסיכומיה בהליך הראשון את דפי חשבון הבנק. לכך יש להוסיף כי כב' הרשם גם ציין בהחלטתו שהתובעת לא פנתה לבנק בבקשה לקבל לרשותה מסמכים נוספים אשר ישפכו אור על שנעשה בחשבון. התובעת טוענת כי טענת הבנק חסרת תום לב וכי שיקולי צדק מחייבים לדחות את הבקשה. טענות אלו אינן מקובלות עלי. לתובעת היתה הזדמנות לטעון את טענותיה נגד הבנק והיא ניצלה אותה. לצערה הרשם הנכבד לא השתכנע מטענותיה ובמצב דברים זה היא יכלה לערער על החלטתו, ומשלא עשתה כן אין לה אלא להלין על עצמה.

אשר על כן, יש לקבל את טענת הבנק ולסלק את התביעה נגדו על הסף מחמת מעשה בית דין.

שונים הדברים בכל הנוגע לנתבע 2 – סגן מנהל הסניף – כיוון שהוא לא היה צד להליך הקודם. התביעה נגד נתבע 2 הינה תביעה אישית בעילה נזיקית, ואין שום מניעה להגיש תביעה כזו למרות שהוא פעל בשם הבנק (השוו – ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' המהפך פ"ד נח(4) 693). ויודגש, הבנק לא טוען, ולטעמי בצדק, כי סגן מנהל הסניף הינו חליף שלו לעניין מעשה בית הדין. אשר על כן דין בקשת הנתבע 2 להידחות וההליך נגדו ימשך.

ישיבת קדם משפט בנוכחות לבעלי הדין תתקיים ביום 27/12/10 בשעה 10:10.

נושא ההוצאות לבנק יישקל כאשר יסתיים ההליך נגד נתבע 2 ובהתאם לתוצאותיו.

ניתנה היום, כ"ב אב תש"ע, 2 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.